האומץ לעצור, להתבונן ולהקשיב.

עוד הליכת בוקר. אבל זה בוקר אחר לגמרי, מעומעם ולא ברור (תרתי משמע). קשה לדעת לאן אני הולכת, נצמדת לדרך שאני מכירה ומתקדמת ככל שהראות מאפשרת לי. קל להיאחז בהרגשה ובהנחה שהדרך מוכרת וגם הסביבה.

אחרי כמה מטרים שמתי לב שההליכה שלי השתנתה, הקצב השתנה כיוון שבתוך הערפל הבחנתי בדברים קטנים וקרובים אליי, שמאירים מצבים ורעיונות. הרגשתי צורך לשחרר אחיזה ולחפש נקודות מבט אחרות ושמתי לב שתוך כדי האזנה לפרק, העיניים פשוט נדדו למקומות אחרים. עצרתי את הפרק, עצרתי גם אני, התחלתי לצלם את ההבחנות שלי ולחשוב על נוכחות ועל הרהור או הדהוד עצמי. על שינוי פוזיציה.

עד כמה אני ואנחנו באמת מפנים זמן ומקום רגע להרהר במה שקורה באותו רגע או בכלל?

לפעמים אנחנו כל כך נוכחים במצב מסוים (או רוצים להיות), מחפשים להיות משמעותיים, זקוקים לתשומת הלב או להגיד את הדבר הנכון כמו שאנחנו רואים אותו ואם אפשר להיות גם קצת צודקים...

זה מאוד מזכיר תהליך בתוך קבוצה שבה מתנהל סבב שיח. עם יד על הלב, כמה פעמים קרה לכם שתוך כדי הקשבה למישהו אחר חשבתם על מה שאתם הולכים להגיד? כמה פעמים זה גם הוצף בין חברי המעגל הקבוצתי שהייתם חלק ממנו? מה קרה לנו אז?

לא פעם אנחנו רוצים לפזר את הערפל. לראות דברים בבהירות, להיות מוכנים מראש, שיהיה מונגש, ברור, מתומצת ומכוון לפעולה או לספק את זה בעצמנו. זה נהדר כיוון שאנחנו גדלים וצומחים מלמידה הדדית, גדולים ביחד מסך חלקינו.

ועם זאת.. מה יקרה אם לרגע נעצור ונתבונן במה שקורה סביבנו? מה נוכל לראות? מה זה בעצם אומר לרדת רגע מהמגרש שבו אנחנו משחקים, לשבת על הספסל ולהתבונן בשחקנים האחרים או באדם שמולנו? מה זה מצריך מאיתנו? מה יקרה אם רגע נעצור ונתבונן בתוך מה שמהדהד אצלנו פנימה? מה נוכל לגלות? איזו משמעות נוכל להביא?